תמיד פחדתי מן המוות. פחדתי פחד מוות מהמחשבה על המוות , על אובדן הוריי , על האובדן ועל ההכחדה האישית שלי. כשהייתי קטנה, והמחשבות היו חודרות לליבי בשעת לילה מאוחרת, הייתי מתכווצת , רק מהמחשבות. רק מהמחשבה כי לעולם לא אוכל לחזור לכאן, או לעולם לא אוכל לראות את הוריי ולחלוק עימם את חוויותי.
ופתאום כך, באמצע החיים , זה תפס אותי . הייתי במקום בו נגעתי בשמיים עת הגיח בני יהונתן לעולם , בצהרי היום לפני בוא ערב ליל הסדר. יום לפני יום הולדתי בתאריך העברי, מתנה ענקית.
חודש לאחר מכן , התבשרתי שאבי אושפז בבית חולים, זה רק לצרכי שיקום הרגיעה אמי. אל תדאגי , תניקי את בנך, אבא ייצא מזה . כשאני מתנחמת ומנחמת את אמי , ומנסה לחשוב על הטוב ביותר בו יהנה אבי מנכדו . נדבק אבי בבית החולים מכל דבר אפשרי ואושפז בטיפול נמרץ כשהוא מחובר למכונת הנשמה. COPD קראו לכך במונחים רפואיים.
האופטימיות הנצחית שליוותה אותי כל חיי החליטה שאסור לוותר. עם כוחות מחודשים, אופטימיות והמון אהבה רצתי לבית החולים בשעות הבוקר המוקדמות, בימי שישי ושבתות , בלילות שהתעוררתי להנקת יהונתן ומיד אחר כך רצתי אליו. אבא שלי . אבא יקר . כשדמעות זולגות מעיניי ואני מספרת לו עד כמה נכדו דומה לו ועד כמה אני מוקירה ואוהבת אותו.
בשבת האחרונה לפני מותו , חגגתי לו יום הולדת מתוך תקוה ואמונה שהוא יצא הביתה לשיקום ביום שני, כך הבטיחו הרופאים. אך לבורא עולם תכניות משלו , וביום שני הוא נאבק על חייו, כך שבבוקר יום שלישי, יום תשעה באב, יום אבל לאומי, היה האבל הגדול ביותר שלי.
אני מאמינה שיש אבות נפלאים בעולם , אבל מבחינתי הוא היה האבא הנפלא ביותר שרק יכולתי לבחור .
הייתי הנסיכה שלו, הילדה המפונקת כל כך. והוא היה עבורי גלגל האיזון של חיי , האדם שעומד מאחורי , מאמין ונותן לי כנפיים , לעוף לאן שרק ארצה. הגב התומך , באהבה, באמונה, בתובנות החכמות, בחיוך המקסים , בנתינה האינסופית ובחיבוק הענק, שאני כל כך מתגעגעת להיות חבוקה בזרועותיו.
כשאני עורכת סדנאות באמצעות קלפי
POINTS OF YOU'' , אני מתחילה בשלב העצירה.שלב העצירה במשחק מאפשר לנו לקחת לרגע פסק זמן, לשאוף אוויר ולהתבונן על החיים מפרספקטיבה אחרת, ממרחק.
בכך מאמינים יוצרי המשחק, כי רק כך אפשר לשבור את מעגל החשיבה וההתנהלות האוטומטית שלנו בחיי היומיום.
כאשר השאלה הנשאלת : מתי הצלחתי לעצור בפעם האחרונה?
אז אם נרצה או לא, החיים עוצרים אותנו , בנסיבות שמימיות כמו הולדת הבן , ובנסיבות קודרות כמו אובדן הורה. לשלב העצירה יש משמעות גבוהה מאד במשחק , היכולת שלנו לקחת פסק זמן לעצמינו ולנשום, לשאול איך אנו מרגישים בשלושה רבדים , ברובד הפיזי, ברובד הנפשי, וברובד המחשבתי. ואז יש כאן את המקום לשאול את עצמי ולנסות לתת לכך תשובות ולתת פסק זמן לעצמי לעצור ממרוץ החיים.
אז כן, החיים עוצרים אותנו, אם נרצה ואם לאו. והשאלה הגדולה , איך ממשיכים מכאן, איך אוספים את השברים, עוטפים את אמא באהבה, את המשפחה הקטנה שבניתי , ומסתכלים קדימה . ומנגד , איך זוכרים את כל הרגעים היפים עם אבא, איך אוצרים את הזכרונות, את הערכים היפים, את הרגעים הקטנים יחד, את השיחות המחכימות שהיו לנו , את הגאוה בלהיות בת של ואת הגאוה שלו בלהיות אב של. ועוטפים הכל בצרורות של שקים קטנים , שקי האוצרות שלי, כדי שהזמן לא ימחק את העכבות, את הריחות , את היד העוטפת והמחבקת ואת האהבה הענקית של אבא.
כשאנו ממשיכים לשחק בסדנא , ולאחד המשתתפים יוצא קלף המוות, הם די נבהלים .
הקלף מאד מעמת , נחשב לקלף קשה, פותח מגירות, דלת גדולה לדיבור אחר, ולפחד הגדול . כשמישהו מאד נבהל , אז מנסים בקבוצה להרגיע כי בטארוט המשמעות של המוות, מהווה שינוי, סגירה של תחום מסוים ופתיחתו של נושא חדש, משהו חדש יצוץ, משהו חדש וטוב. מחיקת העבר ופתיחת דלת אל העתיד.
קלף המוות למעשה מסמל - הגיע הזמן להתחיל לחיות.
החיים הם תהליך דינאמי בו מתרחשים שינויים כל הזמן ולמרות שאנו חוששים מהם , עלינו להבין כי השינויים הם תמצית החיים, הם אלו המאפשרים לנו להשתפר, לקבל יותר , להצליח ובקיצור – לחיות !
אם ייצא לנו קלף המוות, הרי שעלינו לשאול את עצמנו האם אנו יכולים לערוך את השינויים הנחוצים בחיינו? האם יש לנו את הכוח להוציא מחיינו את מה שכבר הגיע הזמן שילך ולאפשר לתהליכים חדשים להתרחש? האם אנו יכולים לעשות שינוי אמיתי ?
אבל מה קורה כשהמוות הוא פשוט מוות,כל כך סופי. חידלון, אובדן של אדם יקר שלא ישוב עוד לעולם.
האם אנו יכולים לקבל את השינוי ?
האם יש לנו את הכוח להתמודד עם השינוי הגדול והכל כך משמעותי בחיינו ?
איך מביטים אל השמש ? איך מבחינים בקרניה המחממות ? ומתי אוכל לראות את האור ?
ואיך אפשר להמשיך לנצור את העבר מבלי לשכוח את הרגעים הנפלאים של החוויות שחווינו יחד , כאב ובת ? איך ניתן לשמר את העבר ולהמשיך בעשיה אל העתיד ?
